(Banner will apear here)

Beautiful Kabbalah Jewelry Judaicawebstore.com
Font Size:

It Is My Boy!

Aviva Shalit

 Aviva Shalit wrote an open letter to her son Gilad Shalit, an Israel Defense Forces soldier who was captured on June 25, 2006 by Palestinian militants in a cross-border raid. He has been held as a prisoner in the Gaza Strip by Hamas since then. Hamas has refused requests from the International Committee of the Red Cross to allow the ICRC to visit Shalit.

 

The Original Letter:

Gilad Shalit

It is my boy! The first life I've created, created by my body, my soul, and my love.

His voice I heard in the last 20 years, from the moment he came into the world, and until the last phone call: "Mom, I'm coming back home, you hear?" ... I hear you son… as clear as your first cry.

I still hear your cries at night… when you were small... you did not let me sleep at night. I would lay next to you and calm you down, when you were sick for the first time, I was scared like a little girl, of what? of a simple flu.

I took you to First Grade, and you made me promise that I'll come back for you. I promised to return. And in the years that followed I never broke my promise. I put your drawings up on the refrigerator, on all the kitchen walls, just so that you would know that this is your home. Here with me, among old drawings and older memories.

You've grown too quickly, right before my tired and aging eyes. At your Bar Mitzvah, I suddenly saw how you grew up extra fast in front of me… I was the proudest mother in the world … you grew up to become accomplished, charming, wise. "This is my child" I thought then, “yes, this is my child."

And when you started going out with friends, a part of me went out with you. I would embrace you and ask you to be careful. "Do not worry Mom, I'm a big boy.” I would wake up at night, look at my watch, wonder where you were, waiting for you to return. Just return to me already, safe and sound.

And only when I heard your typical sloppy slump into bed, I knew you were here, at home, with me, and I could fall asleep peacefully. When you had your license issued and you'd take the car, I would pray that nothing will happen, that you will not go into the ditch, that they will not collide with you, that you will not drive when you didn’t have to. But you did not disappoint me... and returned to me safe and sound and happy. I was glad to see your smile, even if I paid with worries and sleepless nights. I knew that you were not missing a thing.

Noam and Gilad Shalit

My heart skipped too many beats when you were called on your first order at age 17. You returned happy, with a high profile and a shining pride in his eyes. That night I did not fall asleep. I only asked that you will not become a fighter that you will not serve in a dangerous place. I asked you too, but you did not listen to me.

You wanted to defend the homeland. But it is not homeland that raised you. It is I who raised you, I. And on the day that you closed the door behind you, and drove to the Reception and Sorting Base, all excited and anticipating the military service, I started counting the days until you will return to me again.

Every Saturday that you came back, I thanked God, I vowed to go to the synagogue, to abide by the 613 deeds, and thanked God for giving me my child back. But it was always replaced by washing your uniform and preparing your food.

On the day that a loud knock on the door was heard, I almost felt that something was wrong. I opened the door praying not to find exactly who I found; two men in uniform and a Medic. One of them; your commander shook my hand firmly. I did not need to hear his words; the darkness spreading in my eyes blocked the arteries and was enough for me to realize that something was wrong, something was wrong.

On the news your photos are being shown. And I sit and cry. I went to the synagogue. I prayed. I pray in my troubled sleep for your return. It is my child, mine, that was kidnapped into Gaza. My child that may not return.



 

 

המכתב המקורי בעברית:

זה הילד שלי !!!
החיים הראשונים שבראתי, יצר גופי, נשמתי, ואהבתי.
את קולו שמעתי ב20 שנה האחרונות, מהרגע שבא לאוויר העולם, ועד שיחת הטלפון האחרונה. "אמא, אני חוזר הבייתה , שומעת?" שומעת ילד..
בבירור כמו את הבכי הראשון שלך.
אני עדיין שומעת את הבכי שלך בלילות..כשהיית קטן..לא נתת לי לישון בלילה.
הייתי שוכבת לידך ומרגיעה, כשהיית חולה פעם ראשונה פחדתי כמו ילדה קטנה, ממה?
משפעת פשוטה.
לקחתי אותך לכיתה א, וגרמת לי להבטיח שאני אחזור לקחת אותך.
הבטחתי לחזור.ובשנים שבאו מעולם לא שברתי את ההבטחה שלי.
תליתי את הציורים שלך על המקרר, על כל קירות המטבח, רק כדי שתדע שפה זה הבית שלך. כאן איתי,בין הציורים הישנים.והזכרונות הישנים עוד יותר.
גדלת מהר מידי, מול עיניי המזדקנות והעייפות.
בבר מצווה שלך ראיתי פתאום איך גדלת מול עיניי במהירות מופרזת..הייתי האמא הכי גאה בעולם..גדלת להיות מוצלח, מקסים, חכם. "זה הילד שלי" חשבתי אז, כן, "זה הילד שלי". וכשהתחלת לצאת עם חברים, יצאת גם עם חלק ממני. הייתי מחבקת אותך ומבקשת שתיזהר. "אל תדאגי אמא, אני ילד גדול" הייתי מתעוררת בלילות. מסתכלת בשעון.
חושבת איפה אתה.מחכה שתחזור.רק שתחזור כבר בריא ושלם אליי.
ורק כששמעתי את הנפילה האופיינית והמרושלת שלך למיטה ידעתי, שאתה פה, בבית, איתי. ויכלתי להירדם בשלווה.
כשעשית רישיון והיית לוקח את האוטו, הייתי מתפללת שלא ייקרה כלום, שלא תיסטה לביוב, שלא יתנגשו בך, שלא תנהג מתי שאתה לא צריך.
אבל אתה לא אכזבת..וחזרת אליי בריא, שלם, ומאושר.
שמחתי לראות את החיוך שלך, גם אם שילמתי בדאגה ולילות חסרי שינה.
ידעתי שלא חסר לך כלום.
ליבי החסיר פעימות רבות מידי כשהלכת לצו ראשון בגיל 17.
חזרת מאושר, עם פרופיל גבוה וגאווה בוהקת בעיניים. באותו לילה לא נירדמתי.
רק ביקשתי שלא תלך לקרבי.שלא תשרת באזור מסוכן.
גם ממך ביקשתי, אבל אתה לא שמעת בקולי. רצית להגן על המולדת.
אבל זו לא המולדת שגידלה אותך.זו אני שגידלתי.אני.
וביום שסגרת את הדלת אחרייך ונסעת לבקו"ם, כולך נירגש לקראת השירות, התחלתי לספור ימים עד שתחזור אליי שוב. כל שבת שחזרת הודיתי לאלוהים, נשבעתי ללכת לבית כנסת , למלא תריג מצוות, להודות לאלוהים שהחזיר לי את הילד שלי.
אבל זה תמיד הוחלף בלכבס את המדים שלך ולהכין לך אוכל.

ביום שבו נשמעה דפיקה רמה על הדלת, כמעט הרגשתי שמשהו לא בסדר.
פתחתי את הדלת והתפללתי לא למצוא בדיוק את מי שמצאתי.
שני אנשים במדים וחובש. אחד מהם, המפקד שלך, לחץ את ידי בחזקה.
לא הייתי צריכה לשמוע את דבריו.
האפלה שהתפשטה בעיני חסמה את העורקים והספיקה לי בשביל להבין שמשהו לא בסדר.משהו לא כשורה.
בחדשות מראים תמונות שלך. ואני יושבת ובוכה.
הלכתי לבית כנסת.התפללתי.אני מתפללת מתוך שינה טרופה שתחזור.
זה הילד שלי.שלי.שנחטף לתוך עזה.
הילד שלי.שאולי לא יחזור.

 

 

 

 

Back To The Top